מאמרים (חזרה לדף קודם)

 

תוכנית לפיתוח אזרחות פעילה לתלמידי חט' עליונה - מסמך קונספט

 

רקע

הקמתה של מדינת ישראל לוותה בתקוה גדולה ליצירת מודל יחודי שיהיה אור לגויים וליהודים ברחבי העולם. החזון של מקימי המדינה היה לכונן דמוקרטיה ברוח מגילת העצמאות שתהיה מבוססת על ערכים של מוסר, צדק, שוויון וקדמה, הנובעים מלקחי ההיסטוריה של עם נרדף ולמוד סבל וממסורת ותורה שערכים אלה היו יסודותיה.

 

בשלושת העשורים הראשונים לקיום המדינה, התקווה מתממשת ואף עולה על הציפיות. מדינת ישראל מכוננת דמוקרטיה במיטבה וצוברת הישגים מרשימים בתחומים רבים שמדינות רבות, חלקן וותיקות ממנה, עדיין רחוקות מהם: בביטחון, במדע, בחינוך, בתחבורה, במחקר ופיתוח, בתעשיה, ברווחה, באמנות ותרבות  ועוד. ישראל אכן מהווה אור לגויים – מדינות רבות משחרות לפתחה כדי ללמוד ולנסות לחקות את הפלא הצומח לנגד עיניהם. הישגים אלה מקבלים תוקף משמעותי רב יותר לנוכח התנאים והמאפיינים עמם מתמודדת המדינה: מלחמת קיום מתוך נחיתות מספרית ומשאבית, קליטת אוכלוסיית עולים הגדולה פי שניים מזו הקולטת, מגוון רחב ביותר של תרבויות, שפות ותפיסות עולם, ועושר רב אמנם בהון אנושי, אך דלות רבה מאוד במשאבי הטבע והכסף.

 

כמעט ששים שנה לאחר הקמתה, נתפסת כיום מדינת ישראל, הן בעיני אזרחיה, והן בעיני מדינות העולם, כתקווה שהכזיבה. החל משנות השבעים חלה הידרדרות ונסיגה משמעותיים בהישגים בתחומים לאומיים וחברתיים רבים: בנורמות ממשל ובמנהל תקין, בשמירה על חוקי המדינה, בכוח ההרתעה הבטחוני והצבאי, בהישגים החינוכיים, בטיפול באוכלוסיות החלשות והמוגבלות, בבטחון האישי, בהתגברות האלימות הפיסית והמילולית, וברמת האמון של איש כלפי רעהו, בין קבוצות האוכלוסיה השונות, ושל כולם ביחד כלפי רשויות השלטון.

 

ניתן להצביע על היווצרותם של שני תהליכים עיקריים במדינת ישראל המהווים גורמים מאיצים להדרדרות ולנסיגה:

1.       נורמות שלטוניות קלוקלות, מנהיגות המעדיפה את האינטרס האישי על פני הלאומי ושיטה פוליטית המעודדת את תרבות השחיתות ו"הקומבינה". כל אלה מעמיקים את חוסר האמון והניכור של אזרחי ישראל כלפי השלטון ומוסדותיו המייצגים.

2.       העמקת השסע והקונפליקטים בין קבוצות ומגזרים באוכלוסיה: ערבים-יהודים, דתיים-חילוניים, וותיקים-עולים, ימין-שמאל, מרכז-פריפריה ועשירים-עניים. אלה באים לידי ביטוי בעיקר במאבק על משאבים, אחד על חשבון רעהו, ותוך אי התחשבות הולך וגובר של אלה בצרכי אלה.


מדינת ישראל אשר נבנתה על ברכי האתוס של גורל ויעוד משותפים, יצרה אתוס של גורל משותף ויעודים נפרדים.

 

קיים קשר הדוק בין שני התהליכים לעיל. השלטון, שאחד מתפקידיו והעיקריים הוא ליצור אינטגרציה בין קבוצות ומגזרים שונים באוכלוסיה, באמצעות חזון, יעוד ומטרות משותפים, במדיניותו המפרידה והתנהלותו המשחיתה, מעמיק עוד יותר את השסעים והפערים הקיימים, ומגביר את התחושה שאם כל אחד לא ידאג לעצמו, אף אחד לא ידאג לו.

 

באופן פרדוקסאלי, במקביל להידרדרות ולשחיקה בתחומים הלאומיים והחברתיים, ולמרות התרחשותם, קיימת פריחה ועליה בהישגים של אנשים וארגונים במדינה. זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים ומגוונים, כמו: מדע, כלכלה, טכנולוגיה, תעשיה, תרבות ואומנות, המעידים על הפוטנציאל הרב הגלום במדינתנו, הרחוק מאוד מלהתממש. דומה שישראל היא בין המדינות המעטות בעולם עליה ניתן לאמר שהשלם הוא קטן מסכום מרכיביו...

 

בחוגי הממשל האמריקני מסתובב סיפור על ההשוואה שמבצעים פקידי הממשל בין מדינת ישראל, לבין ארה"ב. "יש דבר אחד המבחין בין ארה"ב לישראל", הם טוענים. "בארה"ב רוב האנשים טיפשים ורק  המיעוט חכם. לעומת זאת, בישראל רוב האנשים חכמים ורק המיעוט טיפש. יחד עם זאת, קיים דמיון רב בין המדינות -  בשתיהן שולט המיעוט...".

 

התהליכים המתוארים כאן מהווים סכנה ממשית לכל משטר דמוקרטי, והם הבסיס לכמיהה למנהיגות חזקה ולמשטר סמכותי יותר. סכנה זו מתגברת לנוכח תופעה אשר נחשפה במלוא עוצמתה בעקבות מלחמת לבנון השניה: תחושת חוסר אונים נלמד (helplessness learning) בקרב החברה הישראלית. מושג זה מתאר תופעה האופיינית, הן ליחידים, והן לחברות החווים כישלונות וחוסר יכולת תכופים ורצופים להשפיע ולשלוט על אירועים משבריים. דפוסי חוסר האונים הנלמד באים לידי ביטוי בכך שלאחר סדרה של התמודדויות לא מוצלחות עם ארועים  משבריים, מפסיקים הפרט, או הקבוצה, להאמין בעצמם ונעשים פאסיביים ואדישים למתחולל בסביבה. לא זו בלבד שתחושה זו מובילה לאפקט "הנבואה שמגשימה את עצמה" (מתן לגיטימציה והרשאה לשלטון בפרט, ולמפרי החוק בכלל, להגביר את דפוסי התנהלותם, מחד, והעצמת תחושת חוסר האונים להתמודדות עם תופעות אלה, מאידך), אלא שהיא פוגעת באופן חמור בשני היסודות המרכזיים של הרעיון הדמוקרטי: השתתפות ויצוגיות.

 

השתתפות, הינה הביטוי למחוייבות ולרצון של הפרט במדינה דמוקרטית להיות מעורב ולהשפיע על החיים והתהליכים במדינה ובקהילה. הוא עושה זאת באמצעות הצבעות, מחאות, עתירות, הבעות דעה ופעילויות התנדבותיות.
 

יצוגיות, הינה הביטוי למחויבות ולרצון של הפרט במדינה דמוקרטית להיות מעורה ולהשפיע על החיים והתהליכים במדינה ובקהילה באמצעות יצוג האזרחים במוסדות וברשויות המדינה והקהילה.

 

התהליכים עליהם הצבענו גורמים ליותר ויותר אזרחים במדינה להסתגר בדלת אמותיהם ולהימנע מלהיות מחוייבים ומעורבים במתרחש במדינה ובקהילה (גם המוטיביה לשבת ולקטר בשיחות סלון הולכת ויורדת). בעוד שבעבר ראו אנשים מוכשרים, ערכיים ובעלי מוטיבציות חיוביות את יעודם בשרות המדינה והחברה, הם מתרחקים כיום מעיסוק זה כמו מאש, ומוצאים ביטוי לכישרונם וליכולתם בשדות אחרים. השארת זירה זו, כמעט אך ורק לבעלי כישורים פוליטיים מפלגתיים, הינה לדעת מומחים אחת הסכנות הגדולות ביותר לקיומה של הדמוקרטיה במדינת ישראל.

 

הנוער בישראל והתנאים ליצירת אחריותיות ושותפות בארגונים

בנוער הישראלי טמון פוטנציאל רב, אך למעט כמה "שמורות טבע" אידיאולוגית וחברתיות, הוא מרוכז בעיקר בעצמו ובסיפוק צרכיו המידיים. בנוסף לעובדה שהערכים המנחים את הנוער בישראל כיום הינם תוצר של שינוי ערכים אוניברסאלי, הנובע מאפיוני עידן הידע והמידע (אינדבידואליזם, מימוש עצמי
ורב-לאומיות), הוא בעיקר תוצר של המסרים והערכים שאנו המבוגרים מנחילים ומדגימים לו:
דאגה לצרכים האישיים והסקטוריאליים וחוסר אמונה ביכולת לשנות.

 

הטענה לפיה מה שמעניין את הנוער זה אך ורק סיפוק הצרכים האישיים והתעלמות מצרכי המדינה והחברה, הנה מופרכת מיסודה. המוטיבציה של הנוער בישראל לתרום למדינה, לעיתים עד כדי סיכון חייהם (ולעיתים בניגוד למסרים שהם מקבלים מהוריהם), והיכולת שלהם לקחת אחריות במצבי משבר, בטחוניים וחברתיים (והיכולת להוות מודל חיקוי למבוגרים), הינה אולי ההוכחה שהצבת אתגר, אחריות ומשמעות אמיתיים תפיק ממנו את המיטב.

 

חלק מהבעיה נעוץ בפער הקיים בין תפיסת הקולקטיביזם של הדור שלנו, לעומת הנוער כיום, כמו גם השוני בתפיסת המושג לקיחת אחריות. הנוער כיום אינו דואג לכלל פחות מאתנו, ואולי אפילו יותר, רק באופן שונה המתאים לערכיו - בפעילויות התנדבותיות לטובת  החלשים והמוגבלים, איכות הסביבה וכו'.  הנוער גם תופס אחרת את המושג לקיחת אחריות – הוא מוכן לקחת אחריות בתנאי שתהיה לו יכולת בחירה והחלטה, בנושאים ובתחומים שמעניינים אותו, מבלי שגם נטיל עליו אחריות וגם נחליט עבורו באיזה נושאים לבחור.
 

יכולת בחירה חופשית הינה התנאי העיקרי למידת רצונם ונכונותם של אנשים לאחריותיות (accountability). במקרים רבים מבלבלת המנהיגות בין אחריותיות, לבין אחריות (responsibility), שהיא למעשה הטלת אחריות. דווקא במקרים שהמנהיגות מצפה מהכפופים שיקחו אחריות על נושאים ותוצאות מסויימים, היא מופתעת שוב ושוב לגלות כי הללו מתנערים ממנה. הסיבה לכך היא שהכפופים תופסים ציפיה זו של מנהיגיהם כניסיון לכפות ביצוע של דבר בניגוד לרצונם, גם אם, לכאורה, הדבר משרת את האינטרסים שלהם. יתר על כן, הכפופים תופסים זאת כבריחה של המנהיגים מלקיחת  אחריות על נושאים שהאחריות לביצועם הינה משותפת. לכן אחריותיות הינה תמיד אחריות ומחויבות דו-סיטרית. מצד אחד חייב המנהיג לאפשר לכפופיו לבחור ולהחליט על לקיחת האחריות שלהם בנושא מסוים, באופן חופשי ומתוך מחויבות פנימית, המבוססת על בחירה מתוך דיאלוג, ומצד שני צריכה המנהיגות מצידה לגלות מחוייבות ואחריות, הן לכפופים, והן לנושא, הבאה לידי ביטוי באמצעות דוגמא אישית להתנהגות מחייבת, רגישות לצרכים ולאינטרסים של הכפופים, וכמובן יושר, אמינות ושקיפות בשיח ביניהם.

 

יכולת הבחירה החופשית ללקיחת אחריות המבוססת על מחויבות דו-סיטרית בין המנהיג לכפופיו, מגולמת בביטוי אחדות המטרה. משמעותו של ביטוי זה היא לא רק בכך שקיימת תלות הדדית בין הקבוצות והדרגים השונים בארגון שיש להם מטרות ואינטרסים משותפים, אלא, בעיקר בכך שכולם מחוייבים להשגתם באותה מידה, וכולם נוהגים עפ"י עקרונות מוסכמים ומשותפים. עקרונות אלה הם בעצם הביטוי המעשי ל"קודים האתיים" הידועים והמקובלים, בעיקר באיגודים וארגונים מקצועיים. קוד אתי הוא  למעשה מערכת חוקים וכללים הנשמרת בקפדנות רבה ע"י כל חברי הארגון, ללא הבדלי היררכיה. המניע העיקרי לשמירתם איננה נעוצה רק בעובדה כי כללים אלה מחייבים את כולם באותה מידה, אלא גם בעובדה שכולם  שותפים לניסוחם, כולם שותפים לבקרת ישומם, והפרתם פוגעת באינטרסים של כולם. כללים אלה מחייבים בעיקר כשאינם כתובים, ובעת שבארגונים קיים צורך להעלותם על הכתב, זו עדות לכך שכללים אלה הפסיקו להיות מחייבים בגלל צורך פנימי משותף, ולכן הם מצטרפים למאות
הנוהלים הארגונים שכבר קיימים, שהיחס אליהם הוא כאל נוהלים המשרתים בעיקר את ההנהלה. ברוב הארגונים שבהם העלו על הכתב את הקוד האתי, רוב האנשים אינם בקיאים בכתוב בו, ורובם גם אינם יודעים על מקום המצאו.

 

לא ניתן לדבר על עקרון האחריותיות, ללא עקרון השותפות, המקובל כיום בארגונים המובילים, בשונה מעקרון השיתוף שהיה מקובל בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה. עקרון השיתוף צמח מתוך תפיסה של הדרג הניהולי שאם הם ישתפו את העובדים בהחלטותיהם לגבי המטרות והשיקולים הארגוניים, יעלה הדבר את תחושת השייכות והמוטיבציה של העובדים להגברת התפוקה. לכן עקרון זה מושתת על הרעיון שהמנהלים הם אלה שקובעים מתי, איך ולמה לשתף את עובדיהם, בעיקר בהתאם לאינטרסים של המנהלים. עקרון השותפות מבוסס על התפיסה שתפקיד ההיררכיה הארגונית היא לשרת את מטרות הארגון ולספק את האינטרסים של כל קבוצות העניין והמדרג באותה מידה. עפ"י תפיסה זו למנהלים יש אמנם זכויות יתר הנובעות מאחריותם, אך בעיקר חובות. עפ"י עקרון השותפות, למרות ההיררכיה הארגונית, כל הקבוצות והדרגים שותפים להגדרת התוצאות הארגוניות ולהגדרת המחוייבות של כל קבוצה להשגתן, מתוך מודעות שקיימת תלות הדדית ביניהם, העלולה להיפגע אם אחת הקבוצות תחליט שהיא תוקעת מקלות בגלגלי המשימה המשותפת. מאבקים פנים ארגוניים, המטשטשים את

המטרות והאינטרסים המשותפים, מתרחשים כאשר קבוצות מסויימות חשות כי קבוצות אחרות מנצלות את מעמדן ואת קרבתן ל"צלחת", כדי להיטיב עם עצמן על חשבון האחרות.

 

לכן, בניגוד לעיקרון השיתוף, שבו למנהלים ולעובדים יש כללים מחייבים שונים, ובעצם מחייבים בעיקר את העובדים, עפ"י עקרון השותפות, הכללים הארגוניים מחייבים קודם כל את המנהלים, הנותנים דוגמא אישית לאחריותיות ומחויבות.

 

צה"ל הינו הדוגמא הטובה ביותר לארגון היררכי נוקשה הנשען על משמעת חיצונית מחמירה ביותר וקיום של הבדלים גדולים בין זכויות המפקדים, לבין זכויות החיילים, שבו, למרות הכל, רמת האחריותיות של החיילים היא גבוהה. הסיבה לכך נעוצה בדוגמא האישית להתנהגות מחייבת שהמפקדים נותנים, ולכך שהצבא הוא הארגון המחמיר ביותר בתגובה לסטיות של המפקדים מהכללים המחייבים אותם. המסר העובר לחיילים הוא שכללי המשמעת החמורים מחייבים קודם כל את המפקדים, ובאמצעותו הם משדרים מחוייבות ודאגה לחייליהם (הדוגמא, לצערנו, נכונה בעיקר לפיקוד הזוטר והבינוני. הפיקוד הבכיר ברובו, נוהג עפ"י כללים האופייניים לארגונים בירוקראטיים אזרחיים).

 

הסיפור הבא מדגים היטב את המתואר לעיל. בשנות השבעים הבחינו האמריקנים שהיפנים, שתוצרתם כונתה בשנות ה- 50 וה - 60 "זבל" ו"גרוטאות", "עוקפים אותם בסיבוב" בכל הקשור לתוצרת איכותית ואמינה, בעיקר בשוקי המכוניות והאלקטרוניקה. האמריקנים, שלקח להם עשר שנים להבין שיש להם מה ללמוד מהיפנים, ולאחר חקירה ועיון של סוד ההצלחה היפני, הגיעו  למסקנה שהצלחת אלה נעוצה בעיקר בכך שהמנהלים ביפן העבירו לעובדיהם את האחריות על בקרת המוצרים במהלך תהליך היצור עצמו, ובכך צמצמו את אחוזי התוצר הפגום מ – 40 אחוזים ל- 0.5 אחוזים!

הניסיון לישם את השיטה בארה"ב נחלה בתחילה כשלון חרוץ. האחריות אמנם הוטלה על העובדים, אבל אלה סרבו ליטול אותה. מאוחר יותר הבינו האמריקנים שהם פעלו עפ"י עקרון השיתוף, ואילו היפנים, עפ"י עקרון השותפות, על פיו העובדים היו שותפים מלכתחילה להגדרת התוצאות והגדרת הכללים המחייבים את כולם,  ובעיקר, את המנהלים (היפנים היו הראשונים שהקימו צוותי משימה נטולי היררכיה בהובלת עובדים, אשר נקראו "חוגי איכות" ואשר קיבלו חופש פעולה לקבל החלטות שעד אז היו בסמכות המנהלים בלבד. בכך, הם גם היו הראשונים להבין שניתן לשלב בין תהליכים נטולי היררכיה, לבין תהליכים היררכיים, באופן משלים ולא סותר).

 

אחד האירועים המהווים דוגמא בולטת ללקיחת אחריות במיטבה מתרחש מזה קרוב למאה שנים בווסט-פוינט, האקדמיה לקצונה של צבא ארה"ב. מדובר ב"מבחני הכבוד" המפורסמים, בהם נבחנים הצוערים מבלי שיהיו נתונים לפיקוח חיצוני כל שהוא של מוריהם. מאז ההחלטה על כינונה של שיטת מבחנים זו, לא דווח ולא על מקרה אחד של העתקה באקדמיה. מעטים בלבד מכירים ומודעים לארועים שקדמו להחלטה על ישומם של "מבחני כבוד" אלה. בתקופה זו ניצבה הנהלת האקדמיה דווקא בפני תופעה קשה של ריבוי העתקות ע"י הצוערים. תופעה זו הידועה כתופעה לא רצויה בשום מוסד חינוכי, ככלל היתה פחות רצויה באקדמיה שהקוד המרכזי שלה היה מבוסס על אחריות וכבוד. האמצעים הרגילים שבהם נקטה ההנהלה, הגברת הפיקוח והענישה, לא רק שלא הפחיתו את מימדי העתקות, אלא אף הגבירו ושיכללו אותן. בשלב זה הגיע לאקדמיה מפקד חדש אשר נדרש להתמודד עם תופעה זו כמשימה המרכזית הראשונה שלו. הוא פנה אל סגל המורים והמדריכים של האקדמיה ואמר להם: "זו איננה בעיה של הסגל בלבד, זו גם הבעיה של התלמידים, בדיוק באותה מידה. ואם זה כך, הם צריכים להיות שותפים מלאים בהתמודדות עם התופעה". בעקבות הדברים האלה, זימן אליו המנהל את נציגי הצוערים ואמר להם:"תופעה זו חותרת תחת הערכים המרכזיים של כולנו, ולכן אני מצפה לשמוע מכם רעיונות כיצד לצמצם את מימדי התופעה". הצוערים שנכחו בפגישה ביקשו שהות של מספר ימים כדי להתייעץ עם חבריהם, ולחזור עם רעיונות ישומיים. לאחר שבוע הם חזרו למנהל והודיעו לו כי לדעתם ניתן, לא רק לצמצם את מימדי התופעה, אלא לעקרה מהשורש, אך לשם כך צריכים להתקיים התנאים הבאים:

  1. המבחנים יתקיימו ללא שום פיקוח חיצוני - הצוערים מתחייבים ל"קוד של כבוד" שמשמעותו להמנע מהעתקות, ולקחת אחריות על אותם מעטים שבכל זאת יעזו להפר את הקוד.
  2. במידה שמישהו מהתלמידים יפר את הקוד, הוא יטופל קודם כל ע"י הצוערים, ואם התופעה תחזור, הם יעבירו את המקרה לטיפול הסגל.
  3. האקדמיה תשתף את נציגי הצוערים בהחלטות על אופי הבחינות, מספרן ומועדן, מבלי להתערב בתכנים.

 

כשהביא המנהל את דברי הצוערים בפני אנשי הסגל,  התעוררה התנגדות מיידית לנוכח התנאים שהציבו. טיעוניהם היו:

  1. מי הם בכלל שיציבו תנאים?
  2. ממתי נותנים לחתול לשמור על השמנת?
  3. אפילו אם נענה לתנאיהם, מי יערוב לנו שהם לא יבואו בדרישות חדשות?

 

המנהל, לאחר חשיבה מעמיקה, החליט בכל זאת להענות לתנאי הצוערים, למרות דעת הסגל. הוא נימק זאת בכך שמאחר והצוערים היו אלה שבאו עם הרעיון ועם ההבטחה לעמוד בהתחייבות שנטלו על עצמם, הסיכוי שיהיו דבקים בהתחייבות הזו, הוא גדול פי כמה מכל פיקוח חיצוני. בנוסף, הוא טען, העובדה שאנחנו נענים לתנאים שלהם, מוכיחה כי גם אנו לוקחים אחריות ומחוייבות, ובכך משדרים להם שותפות אמיתית, לאמור, הבעיה היא של כולנו, ולכן כולנו צריכים להיות מחויבים באותה מידה. ולבסוף, שותפות אמיתית מציבה גבולות ברורים לשני הצדדים: לשניהם יש רווח משמירה עליהם, והפסד כתוצאה מהפרתם. בסופו של דבר, סיכם המנהל, זהו הסיכוי היחיד לצאת ממעגל הקסמים של "חתול-עכבר", כדי ליצור יחסי אמון וכבוד חדשים. בכל מקרה, גם אם לא נצליח, תמיד יהיה ניתן לחזור לאופציה הראשונה עם הצדקה הרבה יותר גדולה לכך.

 

כאמור, מזה קרוב למאה שנים אין העתקות בווסט-פוינט. מעבר לכך,  השותפות עם הצוערים יצרה, בנוסף, מחויבות להישגים לימודיים גבוהים יותר. שיטת "קוד הכבוד" של ווסט פוינט מיושמת במקומות רבים בעולם, וגם בארץ, בהצלחה רבה, ונשענת על עקרונות דומים לאלה שיושמו שם.

 

במהלך שנות הששים החליט מפקד בית הספר לקצינים של צה"ל, אל"מ מאיר פעיל, לישם את עקרון האחריותיות בקרב הצוערים. לטענתו, הצוערים כבוגרי קורס פיקודי וקצינים לעתיד, צריכים להתנהג כקצינים בפועל ולקחת אחריות על עמידה בזמנים, הכנת מסדרי הבוקר, ניקוי הנשק ועוד, מבלי שמדריכיהם יבדקו אותם. התוצאה: נשקים חלודים ומלוכלכים, אי עמידה בזמנים ובלגן בחדרים, הניעה את המפקדים להחזיר את הדברים לקדמותם, תוך הכרזה שלא ניתן לסמוך על הצוערים.

 

ארוע זה מדגים בדיוק רב את העובדה שלא ניתן לדרוש לקיחת אחריות, אלא לאפשר אותה ע"י בחירה והסכמה חופשית. אילו היה קורא מאיר פעיל לנציגי הצוערים, מציג בפניהם את הסוגיה ומברר אתם מהי מידת מחוייבותם למימושה, קרוב לוודאי שהללו היו באים אליו עם הרעיונות, המחוייבויות והתנאים לעמידה בהם, והתמונה המתקבלת היתה שונה בתכלית.

 

תהליך של שינוי ארגוני שבוצע באחד האגפים בעירית רעננה, התבסס על עקרונות האחריותיות והשותפות

שנסקרו לעיל. לאחר שהוצגו עקרונות התהליך לעובדים, הם נשאלו האם הם מעוניינים בתהליך ומוכנים לאמץ את עקרונותיו. למרות חוסר האמון הבסיסי שלהם בתהליכים דומים בעבר, הם השיבו בחיוב, תוך התניה שלא תהיה סטיה מהעקרונות שהוצגו בפניהם: הם יובילו את תהליך השינוי הארגוני, הם יזמו את ההצעות לשינוי, הם יהיו שותפים מלאים להחלטות שיתקבלו וכן שתהיה להם שליטה על כך שהחלטות אלה יביאו לידי ביטוי רווח לכול (w-w) - לתושבים, לעובדים ולהנהלה. במהלך התהליך, על רקע טענותיהם כי ההחלטות על קידומים לתפקידי הניהול באגף נקבעים מראש על בסיס לא ענייני, אלא על בסיס העדפות אישיות של המנהלים והקרבה אליהם, הוצע להם להיות שותפים לתהליך קבלת ההחלטות על הקידומים, באמצעות טכניקת "הערכת עמיתים" (סוציומטרי - "כולם מעריכים את כולם"). לאחר לבטים ודיונים רבים, החליטו לבסוף העובדים לקיים את תהליך הערכת העמיתים, למרות ששנה קודם לכן נסיון כזה נכשל בגלל התנגדותם. העובדים, שהתנגדו תחילה להפעלתו של הכלי, הסכימו עתה, הן משום שהבחירה לישומו היתה בידיהם, והן משום שהובטחה להם שליטה על אופן ישומו.

 

בתהליך של ישום העקרונות הנ"ל בביה"ס המקיף ז' בבאר-שבע, החליטו המורים, התלמידים וההורים על אמנה משותפת לקידום יעדים בשלשה תחומים: הישגים לימודיים, אקלים ארגוני ורווחה בית-ספרית. במסגרת הדיאלוג שהתקיים בין התלמידים, לבין המורים, הוחלט, למשל, על ביטול מועדי ב' ו-ג' לבחינות (אלא במקרים המצדיקים באמת), לאחר ששני הצדדים הגיעו למסקנה שביצוע מועדים אלה מהווים מחיר כבד מדי, גם למורים וגם לתלמידים. החלטה זו התקבלה לאחר תקופה ארוכה שבה ניסו המורים לשכנע את התלמידים לבטל את מועדי ב' ו-ג', ללא הצלחה.

 

מכאן שאם נשכיל ליצור תוכנית לנוער אשר תשנה את תחושת חוסר האונים ותיצור אצלו חוללות עצמית לגבי היכולת לשנות, וכן תאפשר לו להיות מעורב ומחוייב לתהליכים במדינת ישראל, מתוך בחירה ובאופן המותאם לערכיו, קיים סיכוי רב לחולל את השינוי המיוחל.

 

היכולת לחולל שינוי בקרב הנוער ולהניע אותו למחויבות ולקיחת אחריות על המתרחש במדינת ישראל תלויה ביכולת שלנו:

א.      לשכנע אותו ששינוי הינו אפשרי גם במצבים הנראים בלתי אפשריים.

ב.      לסייע לו לעצב חזון ויעוד בעלי משמעות ותכלית המותאמים לערכיו.

 

התוכנית שפיתחנו מבוססת על לימוד וניתוח הצלחתם של מדינות וארגונים לבצע פריצת דרך משמעותית, למרות תנאי בסיס נחותים ואקלים משברי. הצלחה זו התאפשרה בעקבות ישום עקרונות דומים, למרות שמדינות וארגונים אלה שונים זה מזה במשטרם, תרבותם, מאפייניהם ויעודם.

 

עובדה זו מוכיחה לא רק שניתן לבצע שינוי שנראה כבלתי אפשרי, אלא שקיים רעיון מארגן אוניברסאלי, להצלחה, ורק התרגום האופרטיבי: השיטות, המנגנונים והתהליכים, מותאמים למאפיינים הייחודים של המדינות והארגונים השונים.

 

הדוגמא של סינגפור, אירלנד ופינלנד וארגונים מצליחים

למרות שסינגפור, עפ"י המוסכמות המערביות, אינה בדיוק מדינה דמוקרטית (היא גם איננה בדיוק מדינה דיקטטורית), זוהי אחת המדינות הבודדות אשר השכילה ליצור מערכת איזונים מעוררת הערכה בין צרכי הפרט, לבין צרכי הכלל, היכולה להוות מודל לכל מדינה דמוקרטית. סינגפור מאופיינת בעיקר בתפיסת עולם והתנהלות משלבים – לקיחת הטוב מתרבות המערב ומתרבות המזרח; אימוץ הקידמה בצד שמירה על ערכים מסורתיים; קיום אחדות ויעוד משותף של העם, בצד שמירת היחודיות של חלקיו הרבים והשונים; שלטון סמכותי בעל דרישות גבוהות ומחמירות מהאוכלוסייה, בצד דרישות גבוהות ומחמירות מעצמו; מצויינות והצטיינות בחינוך כערך, בצד שיוויון הזדמנויות לחינוך איכותי לכולם; דרישה מבעלי היכולת לצאת לעבודה, בצד רווחה ברמה גבוהה למוגבלים ולחלשים באמת; כבוד ויראה של האזרחים כלפי השלטון ורשויותיו, בצד כיבוד ויראה של אלה כלפי האזרחים.

 

יחסי הגומלין המיוחדים בין השלטון בסינגפור, לבין אזרחיו, באים לידי ביטוי באמנה בלתי כתובה ביניהם: האזרחים מחויבים לציית לחוקים ולהוראות השלטון, ולעומתם מחוייב השלטון לספק לאזרחים רמת חיים גבוהה, רווחה כלכלית וסביבתית, בטחון כללי ואישי, המבוססים על שיוויון הזדמנויות, הוגנות וצדק נעשה ונראה (מריטוקרטיה), שקיפות בקבלת החלטות ואיכות  וטוהר שלטוני גבוהים (סינגפור ממוקמת בצמרת המדינות בעלי טוהר שלטוני). כל הפרה של מחוייבויות אלה על-ידי מי מהצדדים, כרוכה בסנקציות, הן בכוח, הן בפועל.

 

בעוד הסנקציות ומנגנוני הפיקוח השלטוניים כלפי ההפרות והמחוייבויות מצד האזרחים הן ידועות ומפורסמות , הרי שהסנקציות ומנגנוני הפיקוח האזרחיים כלפי השלטון נעלמים מהעין, אם משום שחלקן מבוצע מאחורי הקלעים (השלטון בודק מדי פעם את עמדותיהם של האזרחים ונוהג על פיהם, אף על-פי

שאינו מפרסם את תוצאות הסקרים), ואם משום שרובן אופציות לא ממומשות, כיוון שהשלטון, לאור התנהלותו וניהולו את ענייני המדינה, לא סיפק עדיין עילה לכך (ידועים לפחות שני מקרים מפורסמים בהם הודה השלטון בטעותו באמצעות נאום מנהיגיו לאומה באמצעי התקשורת: פעם אחת, לאחר השקעות כושלות בסין, ופעם אחרת, בעקבות הנחה של עשרה אחוזים שקיבל ראש הממשלה על בניית ביתו הפרטי).

 

עדות לכך שהשלטון מודע מאוד לתלותו הרבה בלגיטימציה ובתמיכת העם הוא הסיפור שאנשיו נוהגים להציג באמצעות האמרה המפורסמת של קונפוציוס , האב הרוחני שלהם: "הדור השלישי של הקיסרות, ערוף ראשו!". זאת משום שהדור הראשון של הקיסרות – מייסד, הדור השני – ממסד, ואילו הדור השלישי -  ממסמס. אמרה זו, מסכמים אנשי השלטון בסינגפור, ניצבת כל הזמן לנגד עינינו, ולכן אנו עושים הכל כדי לא לתת סיבה לעם לערוף את ראשנו...

 

אירלנד הינה דוגמא למדינה דמוקרטית שבצעה מהפך קיצוני, ומהיותה מדינה בינונית, מפגרת יחסית לשכנותיה באירופה, הפכה תוך 15 שנה לאחת המדינות המתקדמות והמובילות באירופה בתחומי הכלכלה, החברה והחינוך. בשנות השמונים היתה אירלנד על סף משבר ולקראת התמוטטות – כלכלה רעועה, אבטלה הולכת וגוברת, הצטרפות המונית של אזרחים למעגל העוני, שלטון מושחת, חוסר יציבות מדיני ופוליטי. כל אלה העמיקו את הייאוש וחוסר התקוה של אזרחים רבים, ורבים היגרו מאירלנד לארצות אחרות כדי למצוא עבודה ותקוה חדשה. בשנת 1985 הציע ראש האופוזציה לראש הממשלה שיתוף פעולה והבטחה לתמיכה בלתי מסויגת אם תנקוט הממשלה בצעדים משמעותיים כדי לחלץ את המדינה מהמשבר בו היא נתונה. בהחלטה משותפת הם גייסו את כל הגורמים המרכזיים במדינה: השלטון, ארגוני המעסיקים, ארגוני העובדים ונציגי העם (המגזר השלישי), כדי ליצור הסכמה על חזון משותף לאירלנד: אירלנד היא מדינה מובילה בתחומי הכלכלה והחינוך באירופה. אחד הצעדים בוני האמון המכריעים ביותר לקידום  שיתוף הפעולה בין גורמים אלה, היתה ההחלטה להציב בראשם של חלק מתהליכי השינוי והישום המרכזיים, אנשי ציבור (לא פוליטיקאים), המקובלים על המגזרים השונים.

 

השיטות לישום ההצלחה האירלנדית היו שונות מאלה של סינגפור, אך העקרונות שעמדו בבסיסם היו דומים: צעדים בוני אמון, שילוב מירבי בין צרכים לאומיים לצרכים סקטוריאליים, הסכמה משותפת על החזון ושיטות הישום, שמירה קפדנית ומחמירה על העקרונות והכללים שסוכמו במשותף, וכמובן – וויתורים הדדיים בטווח הקצר לטובת רווח לכל בטווח הארוך.

 

 פינלנד היא דוגמא נוספת למדינה דמוקרטית שהצלחתה היא פועל יוצא של ישום עקרונות דומים הטבועים בתרבות ובמסורת הפינית. זו מדינה המשלבת באופן יוצא מן הכלל ערכים של יוזמה, משמעת, אחריותיות ושותפות. המחוייבויות ההדדיות שבין השלטון לאזרחיו, ובין האזרחים לבין עצמם, הם הבסיס לאמון וישום האחריותיות של כלל האזרחים. זו באה לידי ביטוי בשמירה הדוקה על הכללים והחוקים של המדינה ורשויותיה, במוסר עבודה גבוה, בדאגה וברווחה למוגבלים ולחלשים, במערכות

שלטוניות ישרות, נקיות ושקופות, בצד מערכות אכיפה חיצוניות מינימאליות ורופפות. כל אלה, לא רק שלא פוגעים ביוזמה וביצירתיות, אלא משמשים בסיס איתן להיווצרותה ולעידודה, כפי שבאים לידי ביטוי בהישגים הכלכליים של פינלנד בעשורים האחרונים.

 

דיאנה בחור-ניר פרסמה כתבה בגלובס (21/9/06) שם היא מתארת את מערכת החינוך בפינלנד: "הכל מכירים את הצלחתן של מדינות המזרח הרחוק במבחני המצויינות בחינוך, אבל דווקא פינלנד הקטנה עוקפת את כולן בסיבוב – גם את אחיותיה ליבשת, המשקיעות תקציבי ענק במרוץ ההישגים". ההצלחה, עפ"י בחור-ניר, מיוחסת לעובדה שקיימת שם התניית הוראה בבתי הספר (החל מכתה א') בתואר שני לפחות, הכשרת מורים מושקעת ומחייבת, מיעוט קלוש של מבחנים בבתיה"ס היסודיים, עצמאות גבוהה מאוד למורה ומערכת רווחה מפותחת שמצמצמת פערים חברתיים. כל אלה לא היו יכולים להתבצע ללא ערכים של אחריות אישית, הן של המורים, והן של התלמידים (וכמובן - הוריהם), שיתוף פעולה בין גורמי העניין השונים וישום עקרונות שנקבעו בהסכמה, ללא פשרות.

 

דני גל, פסיכולוג ארגוני, אשר הוזמן לביקור ב-team academy, האקדמיה לפיתוח יזמות עסקית לתואר ראשון ושני, בפינלנד, מתפעל מרמת החינוך והלמידה, עבודת הצוות, לקיחת האחריות האישית והקבוצתית והמנהיגות פורצת דרך של הסטודנטים. במסמך סיכום הביקור שפרסם, הוא כותב בין היתר: "אחד החלקים בפאזל שאולי אינם מפתיעים עבורנו, הישראלים, הוא הערבות ההדדית והאחריות האישית המתפתחת בצוותים. לעיתים יש תקופות קשות בחיי הצוות ואין זה מובן מאליו שכולם ימשיכו לתרום ולתפקד באחריות ובמסירות. אין כאן מורים או ציונים אשר יוצרים מוטיבציה ללמידה והישגים. זוהי רוח הצוות והרעות, אשר נושבת במפרשים (או אם תרצו, הפחד והבושה לאכזב את החברים). למרות שאנו יודעים דבר אחד או שניים על רעות, עדיין מפתיע כיצד הרעיון הפשוט הזה מיושם בצורה כל כך מעשית כאן ואינו מיושם במערכת ההשכלה הישראלית... האחריות האישית ללמידה באה לידי ביטוי גם ב"חוזה למידה אישי". רעיון זה מאפשר לכל תלמיד ליצור מסמך אישי של התחייבות כלפי עצמו וכלפי הקבוצה לתקופה של חצי שנה. כל אחד חייב לכתוב את המסמך שלו ולשתף את שאר חברי הקבוצה. תהליך השיתוף יוצר דיאלוג של הפריה הדדית והזמנה לסיוע הדדי".

 

ודני גל מסכם את רשמיו: "... לכן לא פלא שבפינלנד התפתחה תרבות יחסית יותר חדשנית ומתקדמת ביחס לשאר מדינות צפון אירופה. עם זאת נראה כי למרות שגם לנו בישראל יש לא מעט יזמות ויצירתיות בתרבות - לפינים  יש את המשמעת והסדר הדרושים להוציא אל הפועל תכניות ורעיונות. הם משימתיים ונעדרי דאווין, יכולים להראות קרים ונוקשים מבחוץ, אך מצחיקים ולבביים מתחת לשכבת הקרח החיצונית, הם מתעקשים לבטא את עצמם בדרך ייחודית ולמצוא את הנתיב הלא שגרתי בדרך למימוש עצמי ו... הם רצים הרבה בין הסאונה לאגם הקפוא".

 

ספרים, מאמרים ומחקרים העוסקים בהצלחות היוצאות מן הכלל של ארגונים, בדרך כלל עסקיים (מומלץ לקרוא את הספר "גלגל התנופה" של קולינס ופוראס), שמים דגש רב על יכולתם של ארגונים אלה להתאים עצמם למאפייני סביבת הידע והמידע.

ארגונים אלה השכילו מהר מאוד להבין שכיום קיים פער הולך וגדל בין האחריות המוטלת על כתפי המנהלים לבין הסמכות שלהם כלפי כפופיהם, שהחכמה נמצאת במידה רבה אצל העובדים ומנהלי דרג הביניים, ולאו דווקא אצל ההנהלה, שהנאמנות למקום העבודה הולכת ופוחתת ותלויה לא רק בשכר, אלא באתגר ובמשמעות,  שהיכולת לתת שרות איכותי ללקוחות תלויה "בראש הגדול" של אלה שבאים אתם במגע ושמספר גדול מאוד של בעלי עניין שבעבר הדירו רגליהם מהפעילות הארגונית השוטפת, מבקשים עתה להיות מעורבים עד הפרטים הקטנים.

 

לפיכך מאוחדים חוקרי הארגונים במסקנתם כי ההצלחה של כלל הארגונים בעידן זה תלויה בהתפתחותן של ארבע תת-תרבויות ארגוניות:

 

  1. תרבות של יוזמה – האחראית להסתגלות וליצירת יתרון תחרותי בסביבה משתנה, באמצעות ערכים, כמו: חזון, יוזמה, יצירתיות וחדשנות.
  2. תרבות של משמעת – האחראית לישום החזון והרעיונות החדשניים, באמצעות ערכים כמו: תכנון, סדר, שמירה על כללים וחוקים, פיקוח ובקרה והפקת לקחים.
  3. תרבות של אחריותיות (accountability) – האחראית לשילוב סינרגי בין תרבות היוזמה, לתרבות המשמעת, באמצעות ערכים כמו: מחויבות לתוצאות אישיות וארגוניות, לקיחת אחריות הן על הצלחות, והן על כישלונות ודיווחים אמינים ושקופים. תרבות זו מבוססת על הזדהותם הגבוהה של כל מרכיבי הארגון, הן עם התוצאות המחולקות באופן הוגן, הן עם חוקי הארגון, והן עם והחובות החלים על כולם ללא יוצא מן הכלל.
  4. שותפות – האחראית על כך ששלושת התרבויות יבואו לידי ביטוי באמצעות ערכים כמו: אמון, דיאלוג, הקשבה, רגישות לצרכי האחר וגיבוי הדדי. אלה אמנם יבואו לידי ביטוי אם יתקיימו התנאים הבאים:

א.      כל קבוצות העניין יהיו שותפות להגדרת התוצאות הרצויות ועל חלוקתן ההוגנת.

ב.      כל קבוצות העניין יהיו שותפות להגדרת הכללים והמחויבויות של כל השותפים להשגת התוצאות הארגוניות.

ג.        כל  קבוצות העניין יהיו שותפות למנגנון המפקח על שמירת המחויבויות ההדדיות ע"י כולם.

 

פרופסור יצחק אדיג'ס, יועץ ארגוני שעוסק רבות בחקר ארגונים מצליחים, מגדיר ארגונים אפקטיביים ככאלה המקבלים החלטות באופן דמוקרטי ומיישמים אותן באופן דיקטטורי. הבעיה בישראל, מציין אדיג'ס, היא שקבלת ההחלטות בה היא דיקטטורית, ואילו הישום הוא דמוקרטי...

 

עקרונות ההצלחה, הן של המדינות שסקרנו, והן של הארגונים, הם למעשה הביטוי האולטימטיבי לדמוקרטיה במיטבה, המאפיינת את התרבות והערכים הדמוקרטיים של המאה ה-21. ניתן לסכם את 

כל הרעיונות המארגנים שסקרנו עד כה לארבעה עקרונות מרכזיים הצריכים לאפיין דמוקרטיה במיטבה.

 

  1. חשיבה חזונית – היכולת של המדינה לאחד את מרכיבי האוכלוסיה השונים סביב חזון ויעוד משותפים, המאפשרים אחדות, לצד נבדלות.
  2. חשיבת win-win – היכולת של המדינה לחלק את הזכויות והחובות בין מרכיבי האוכלוסיה השונים באופן הוגן, שקוף ועקבי.
  3. אחריותיות – היכולת של המדינה להניע את אזרחיה לקחת אחריות על שמירת חוקי המדינה, על ישום החזון המשותף, על המחויבויות הדדיות לשמירה וסיפוק וצרכי האחרים וצרכי הדורות הבאים.
  4. שותפות – היכולת של המדינה לאפשר לאזרחיה להיות שותפים לעיצוב החזון המשותף, לניסוח והסכמה על החוקים והכללים המחייבים את כולם ולמנגנונים המאפשרים פיקוח הדדי על ישומם.

 

ישום עקרונות אלה במדינת ישראל יבטיח כינונה וקיומה של דמוקרטיה במיטבה: שילוב מירבי בין צרכי הפרט, לבין צרכי הכלל; בין זכויות המיעוט, לבין זכויות הרוב; בין תגמולים על יכולת ומאמץ, לבין דאגה למוגבלים ולחלשים; בין מחוייבות השלטון, לבין מחוייבות האזרחים; בין שיקולים חומריים, לבין שיקולים ערכיים; בין חופש דעה, לבין שמירה על זהות ובטחון המדינה; בין חופש ביטוי, לבין מניעת גזענות; ובין שמירה על חופש היוזמה והיצירתיות, לבין שמירה על כללים ועקרונות מוסכמים.

  

דמוקרטיה כזו צריכה להתבסס על "עשר הדברות" שאם כל אזרחי מדינת ישראל ובעיקר הנוער יאמצו אותן וינהגו על פיהן, נחזור להיות אור לגויים, ובעיקר – אור ליהודים.

 

"עשר הדברות" לדמוקרטיה במיטבה

 

  1. ישראל הינה מדינה דמוקרטית אשר הוקמה במטרה להיות בית לאומי לעם היהודי.
  2. הכר בזכויותיך ובזכות זולתך: דמוקרטיה הינה אמנה חברתית המבוססת על הכרה הדדית בזכותו של כל אזרח לחיות על פי אמונותיו, ערכיו ומחשבותיו, כל עוד הוא מכיר בזכות המקבילה של זולתו.
  3. הכר בערך האדם ובזכויות היסוד: זכויות היסוד של כל אדם בישראל, ללא הבדל דת, גזע ומין , מבוססות על הכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין. כל בני האדם נושאים עמם את זכויות היסוד , ומדינת ישראל חייבת להגן על זכויותיהם.
  4. התחשב בצרכים ובשאיפות של הקבוצות השונות: החוקים והכללים במדינת ישראל נועדו לשרת את הצרכים והאינטרסים המשותפים של כל קבוצות האוכלוסייה, תוך התחשבות והענות מרבית לצרכים ולאינטרסים של כל קבוצה בנפרד.
  5. חתור ל"שביל הזהב" המשלב בין רווחי הפרט לרווחי הכלל: אמנה חברתית המכבדת את זכות כולם, מחייבת בוויתורים הדדיים. לפעמים חייב אדם להפעיל את זכויותיו בזהירות; זאת כאשר הן פוגעות בזכויות של הזולת . שילוב בין השגת הרווח של הפרט , לבין השגת הרווח של הכלל, הינו המפתח להשגת רווח לכל (win-win).
  6. הגן על זכויות המיעוט: במדינה דמוקרטית שמירה על זכויות המיעוט הינה ערך מרכזי, הבא לעיתים על חשבון זכויות הרוב (אפליה מתקנת) . ערך זה ראוי שיישמר כל עוד אינו מנוצל לפגיעה או חתירה של המיעוט תחת זכויות הרוב.
  7. הצב גבולות לשלטון: לעיתים מחוקקת הכנסת חוקים המגבילים את זכויות היסוד על מנת לקדם אינטרס ציבורי או כדי למנוע פגיעה בזכויותיהם של אחרים. עם זאת, השלטון אינו רשאי להגביל את זכויות האזרח מעבר לנדרש למטרה זו.
  8. הגן ושמור על זכויותיך: אין לשתוק על פגיעה בלתי מוצדקת בזכויות יסוד. מי שזכויותיהם נפגעו , זכאים למחות ולהפגין על כך, לדרוש את תיקון הפגיעה, ואף לפנות לבית משפט ולבקש סעד משפטי.
  9. היה שותף פעיל ומעורב בתהליכים הדמוקרטיים: עקרון השותפות במדינה דמוקרטית מביא לידי ביטוי את היכולת של כל אזרח לוודא שהמשאבים והתוצרים של המדינה מחולקים באופן הוגן לכל קבוצות האוכלוסייה , החוקים וההוראות של המדינה משרתים ומחייבים את כולם , ולכל האזרחים יש יכולת לקיים פיקוח ובקרה על יישומם.
  10.  טול אחריותיות אזרחית: עקרון האחריותיות במדינה דמוקרטית מטיל חובה על כל אזרח להיות מחויב ונאמן לדיברות הנ"ל ולדרוש מחויבות ונאמנות כזו מאחרים. מחויבות זו תביא לידי ביטוי בכל אמצעי שהמדינה מאפשרת: לבחור, להיבחר, להתבטא, להתארגן ולתבוע. אחריותיות אזרחית הינה אמצעי מרכזי לשמירה על עקרון ה"איזונים והבלמים", המבטיח את קיומה של מדינת ישראל דמוקרטית לאורך זמן.

 

התוכנית המוצעת לתלמידי החטיבות העליונות בביה"ס

התוכנית המוצעת להלן לתלמידי חט"ע מבוססת, כאמור, על ארבעת עקרונות היסוד לדמוקרטיה במיטבה: חשיבה תוצאתית/חזונית, חשיבת w-w, אחריותיות ושותפות. כדי להביא עקרונות אלה לידי ביטוי, תתבסס תוכניתנו על ההנחות הבאות:

  1. כדי שהתלמידים יקחו אחריות על תוצרי התוכנית הם חייבים לקחת בעלות עליה כמובילי התוכנית.
  2. כמובילי התוכנית, חולקים התלמידים סמכות ואחריות עם המורים וההנהלה על התחומים הבאים:

א.      החלטה משותפת על המתווה ועקרונות התוכנית.

ב.      קביעה משותפת של התוצאות הנובעות מהתוכנית וחלוקה הוגנת שלהם באופן שיבטא רווח לכל (w-w), והענות לצרכים ולאינטרסים של כל קבוצות עניין בביה"ס (מורים, תלמידים והורים).

ג.        ניסוח משותף של הכללים והמחויבויות ההדדיות הנדרשים מכל קבוצת עניין להשגת התוצאות המשותפות.

ד.      החלטה משותפת על מנגנוני הישום (צוותי המשימה, צוות ההיגוי, הצוות המנהל, צוות אמנת w-w), על מובילי הצוותים ועל החברים בהם.

ה.      שותפות במנגנון הפיקוח והבקרה על ביצוע ושמירה על הכללים והמחויבויות ההדדיות (אמנת w-w) של כל קבוצות העניין.
 

  1. תנאי הכרחי ליצירת אחריותיות של תלמידים הינה מנהיגות בית ספרית מאפשרת, מעצימה ומגבה, הבאה לידי ביטוי בהתנהגויות הבאות:

א.      דוגמא אישית בשמירה על העקרונות והכללים שהוסכמו במשותף ע"י כל קבוצות העניין.

ב.      האצלת סמכויות לתלמידים וסובלנות לטעויות וכשלונות במהלך התוכנית. יש לזכור שהאצלת סמכויות איננה אובדן שליטה וכוח אם עושים אותה נכון, אלא הגברת העוצמה וההשפעה של המנהיגות על השגת התוצאות המשותפות.

ג.       גיבוי לפעולות ולהחלטות המנגנונים הפועלים עפ"י העקרונות המשותפים, המוסכמים על כולם.

ד.      שמירה על ההיררכיה והסמכות באמצעות קבלת החלטות ישרה, אמינה ושקופה.

ה.      רגישות ומילוי צרכיהם היחודיים של התלמידים במהלך התוכנית, מחד, ומתן אפשרות ולגיטימציה לתלמידים להעלות ציפיות להתנהגויות מוריות רצויות, מביאים לידי ביטוי את עקרון המחויבות ההדדית, המהווה תנאי מרכזי נוסף ללקיחת האחריות של התלמידים. התלמידים לא יקחו אחריות על נושאים החשובים, הן לתלמידים, והן למורים, אם המורים יתנערו מאחריות, ולמעשה יעבירו אותה לתלמידים.

  1. התלמידים יקחו אחריות על נושאים ותחומים, לא רק משום שהם משמעותיים וחשובים עבורם, אלא, בעיקר, משום שתינתן להם אפשרות לבחירה חופשית, על בסיס דיאלוג אמיתי והסכמות משותפות.
  2. הצלחת התוכנית תלויה במידה רבה בניהול נכון של מנגנוני התוכנית (צוות ההיגוי, צוותי המשימה, הצוות המנהל וצוות אמנת ה- w-w). לכן בראשם  עומדים תלמידים הזוכים לגיבוי מחבריהם, ולא רק מהמורים. מנגנוונים אלה יפעלו גם הם עפ"י כללי אמנה צוותית מחייבת, ובעיקר יהיו מכוונים להשגת תוצאות.
  3. התוכנית מנוהלת ומבוצעת ע"י נציגי קבוצת העניין, ולכן דיווח שוטף לכלל החברים בקבוצות  וקבלת תשומות בצמתי ההחלטה המרכזיים, הינם חיוניים ליצירת שותפות כוללת של כל הקבוצות.
  4. יש לזכור שהתוכנית משרתת כשמונים אחוזים בלבד של כלל השותפים. תמיד קיים מיעוט שהרווח של הרוב, הינו ההפסד שלו. יש לוודא שמיעוט זה, גם אם לא ישתלב בתהליך, לא יפריע או יגרור את המהססים לכיוונו.
  5. הגדרה ברורה של תוצאות התהליך באופן קונקרטי ומתוחם בזמן, הינו חיוני להצלחת התוכנית. ישנה חשיבות רבה להגדרה של תוצאות הגבוהות מהיכולת הנוכחית הקיימת:

א.      תוצאות גבוהות ביחס לאפשר מחיייבות יצירת שיתופי פעולה סינרגיים בין קבוצות העניין.

ב.      תוצאות גבוהות ביחס לאפשר מחייבות חשיבה ופעולה יצירתיות וחדשניות, המאפשרות אנרגיה של יוזמה ולא רק של תגובה.

ג.        תוצאות קונקרטיות ומתוחמות בזמן מאפשרות למשתתפים להגדיר התנהגויות ותהליכים ברורים ומשותפים לכולם, באופן הניתן למדידה ולבקרה.

 

התוכנית המוצעת היא התפתחותית ומתפרסת החל מכתה י' דרך כתה י"א ומסתיימת בכתה י"ב. יחד עם זאת, ניתן להשתמש בתוכנית זו באופן מודולרי, דהיינו, בחלקים ממנה, כדי לגבש תוכנית לכתה או לכתות ספציפיות, בהתאם להחלטת בית הספר, ובהתחשב בתוכניות בית - סיפריות הקיימות בנושא.

 

לפיכך נציג כאן את הצעתנו לתוכנית המלאה לכתות י', י"א ו-י"ב.

 

מטרות התוכנית המלאה

  1. חשיבה והכרות עם עקרונות הדמוקרטיה במיטבה ופיתוח מיומנויות ישומיות הנובעות מהם.
  2. יצירת חוללות עצמית (תחושת מסוגלות) של התלמידים לביצוע שינוי, הן בביה"ס, והן בקהילה ובמדינה.
  3. התנסות והשתתפות בביצוע פרויקטים בית-ספריים וקהילתיים המביאים לידי ביטוי את ישום ארבעת עקרונות הדמוקרטיה במיטבה.
  4. התנסות והשתתפות בביצוע פרוייקטים ברמה הלאומית, המתמודדים עם סוגיות ובעיות יסוד המעסיקות את החברה הישראלית.

 

התוכנית המוצעת לכיתות י'

מטרות התוכנית

  1. יצירת חוללות עצמית לביצוע שינוי בבית הספר ובקהילה, באמצעות הדוגמאות של מדינות וארגונים מצליחים.
  2. יצירת מוטיבציה למחוייבות ומעורבות בית ספרית וקהילתית, באמצעות ניסוח חזון ודברות (אמנה) בית ספריות משותפים למורים ותלמידים.

     

מהלך התוכנית

  1. הקרנת סרט היוצר זיקה רגשית והזדהות של התלמידים עם מדינת ישראל.
  2. העמקת הזיקה וההזדהות עם מדינת ישראל והחברה הישראלית, באמצעות ניסוח חזון "ישראל שלי" בתחומים חברתיים/קהילתיים/בית-ספריים.
  3. הקרנת הסרט "סינגפור- כרכור" ודיון עליו, ליצירת תחושת מסוגלות לשינוי באמצעות ישום ארבעת עקרונות הדמוקרטיה במיטבה.
  4. ניסוח משותף של מורים ותלמידים של עשר דברות (אמנה) בית ספריות מחייבות.
  5. טקס חלוקת תעודות זהות וחתימה על הדברות.

  

התוכנית המוצעת לכיתות י"א

מטרות התוכנית

  1. הקניית ידע ופיתוח מיומנויות בהצבת יעדים מאתגרים לקידום נושאים בביה"ס ובקהילה, ולישומם, באמצעות עקרונות הדמוקרטיה במיטבה.
  2. ביצוע פרויקטים בית ספריים וקהילתיים המבוססים על העקרונות הנ"ל.
  3. יצירת מחוייבות, מעורבות ולקיחת אחריות בקרב התלמידים על התמודדותם עם תופעות וסוגיות בית-ספריות וקהילתיות, המנוגדות לעקרונות הדמוקרטיה במיטבה.

 

מהלך התוכנית

  1. הצגה ותרגול של עקרונות החשיבה החזונית, חשיבת ה- w-w, האחריותיות והשותפות, למורים, תלמידים והורים, באמצעות סרט המשלב בין קטעים מ"סינגפור-כרכור", לבין קטעים על ישראל.
  2. בחירת הנושאים לפרויקטים בית ספריים וקהילתיים ע"י נציגי קבוצות העניין (מורים, תלמידים, הורים).
  3. הקמת מנגנוני ישום הפרויקטים: צוות היגוי בראשות תלמידים ובהשתתפות נציגי קבוצות העניין, צוותי משימה לביצוע הפרויקטים הנבחרים, בראשות תלמידים ובהשתפות נציגי קבוצות העניין, צוות אמנת w-w המורכב מנציגי קבוצות העניין, המקובלים כמי שפועלים עפ"י עקרונות אתיים.
  4. הכשרת מנגנוני הישום לביצוע הפרויקטים הבית- ספריים והקהילתיים, באמצעות מודל לישום "יעדים מאתגרים".
  5. יצירת אמנת w-w לתהליך הישום, בתוך הצוותים, ובין הצוותים, לבין כלל המורים, התלמידים והמורים.
  6. ליווי הישום.
  7. הצגת תוצרי הצוותים בטקס סיום.

 

התוכנית המוצעת לכיתה י"ב

מטרות התוכנית

  1. פיתוח אחריותיות, מחוייבות וחוללות עצמית, באמצעות מתן אופציה לסיוע לתלמידים אשר ירצו להתארגן כדי לקדם נושאים ותחומים לאומיים, העוסקים בסוגיות ובבעיות יסוד של הדמוקרטיה בחברה הישראלית.
  2. יצירת רשתות השפעה של התלמידים הכוללות אנשים חינוך, אנשי ציבור, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ואזרחים שאכפת להם, לקידום הנושאים והתחומים הלאומיים הנבחרים.
  3. פיתוח יכולת קידום התחומים והנושאים הלאומיים, באמצעות הצגת תוצרי המשימות (הצעות חוק, ניסוח פטיציות, הצעות לפרויקטים לאומיים-חברתיים וכו') למקבלי ההחלטות בממשל הישראלי.

 

מהלך התוכנית

  1. הצגת האפשרות להתארגנות לצוותי משימה לקידום נושאים לאומים לתלמידי כיתות י"ב, באמצעות הרצאה העוסקת בסוגיות ובבעיות היסוד של הדמוקרטיה בחברה הישראלית.
  2. חלוקת התלמידים לקבוצות עפ"י נושאי עניין, דיון ובדיקת הנכונות להתגייס לצוותי המשימה.
  3. גיבוש צוותי המשימה והכשרתם לבניית רשתות השפעה ולקידום המשימה הלאומית שבחרו.
  4. ליווי צוותי המשימה להפקת התוצרים שקבעו.
  5. הצגת תוצרי המשימות הלאומיות ע"י הצוותים למקבלי ההחלטות הרלוונטיים בממשל.